האומץ להיות אני

״צילמת אותנו עכשיו?״ היא שואלת אותי בטון תקיף

אנחנו על הגג ביום השני של ריטריט כיפור

ריטריט שאני מעביר על הגג שלי.

צהריים, חם, וכולם נחים על המזרונים.

בא לי לצלם שיהיו לי תמונות מהאירוע

כמובן שאני לא שואל רשות

כמו שצריך לעשות.

״כן, צילמתי״ אני עונה קצת מפוחד

״אני אעלה בקבוצה ואשאל רשות לפרסם״ אני מתגונן וגוש קטן גדל לי בבטן.

״אני לא אוהבת שמצלמים אותי בלי רשות״ היא מסכמת ומתישבת.

לאחר כמה דקות היא קמה ומתקרבת אלי:

״תמחק את התמונות בבקשה, עכשיו״

״סבבה״ אני אומר, ומוחק אותן בזמן שהיא צופה בי.

היא מתיישבת עם ארשת לא ממש מרוצה.

״בקרוב יהיה מעגל שיתוף״ אני חושב לעצמי ״והיא תגיד שהיא לא מרגישה בטוחה כאן״ אני חושש לאבד את המנהיגות שלי. ״כל הריטריט התחרבן״ עולה מחשבה יש לי אי נוחות חזקה, הרגשה של בושה וכישלון.

״מה עושים?״ אני שואל את עצמי

ואז פתאום ברור לי מה צריך לעשות.

תמיד התשובה נראית בהתחלה ממש לא נוחה

זה תמיד משהו שממש לא בא לך לעשות

ושירגיש לך פתטי.

אספתי את כולם למעגל ואמרתי: ״יש לי משהו לשתף אני חולה סלפי וצילומים צילמתי אתכם בלי לבקש רשות התכוונתי לבקש אישור אח״כ זה הפריע לחלק מהאנשים ובצדק והם בקשו למחוק את התמונות ומחקתי.״

אף אחד לא אמר כלום. כל המועקה השתחררה לי אין כמו שיתוף כן

מה שהוא אומר זה: ״אני בסדר בדיוק כמו שאני״

שרנו מוזמנים לאתר החדש שלי: sharno.info