השולחן שאין בו אף כיסא
“אני יכולה לקחת את הכיסא?" "כן בהחלט" אני עונה אבל בעצם בא לי להגיד לא. אני לא אוהב להישאר בשולחן שאין בו אף כיסא חוץ משלי. כאילו כל מי שרואה מבין שאני לא רק לבד אלא גם אף אחד לא הולך להגיע. כאילו המסכה פתאום נופלת וכולם יכולים לשמוע את זעקת הנפרדות שלי. המלצרית עם הפטמות הזקורות עוברת ומשאירה שובל של הבטחה לפתרון של הלבד. שוב נסגרה הדלת אל כאב הלבדות. אני מסתכל על האחרים. כל אחד ודרכו להמנע מלהרגיש את הנפרדות. יש כאלה שעובדים במרץ מול המחשב. יש שאוכלים ומשוחחים שיחה בטלה עם חברים. אני יכול לראות שהשכבה החיצונית הבטוחה לכאורה היא מאד שברירית. ברגעים שהם עוצרים לרגע את הפעילות אני יכול להרגיש את החרדה שלהם. כה דקה המסכה שאנו לובשים ועם זאת אנחנו נאחזים בה בנואשות. הומלס נכנס. הוא אדם קטן עם בגדים מלוכלכים הגדולים עליו . בידו שקית ניילון עם עוגה. הוא אפילו לא יודע לבקש. רק נעמד ליד השולחנות. מה זו אותה אי נוחות שהוא מעורר בי? הוא פותח דלת אצלי למקום שאני לא רוצה להסתכל אליו. הפחד,שאף אחד לא רואה אותך. הפחד לבקש ולא לקבל. הרגעים של חוסר ערך עצמי. אני מנסה לנשום את הכאב שלו. הטלפון מצרצר. "מאד נחמד לי שאתה כאן בקפה" כותבת לי בחורה שיושבת בחלק המקורה של המקום. כמעט הצלחתי לנשום את כאב העולם. ננסה שוב מחר.
