איך להתמודד עם בדידות
"לפעמים בשש בערב ביום שישי כשכל השכונה מתרוקנת מתגנבת לי הרגשה של בדידות שמספרת לי שהייתי צריך להיות במקום אחר עם מישהו אחר"
למה קשה לנו לשתף ולספר על זה?
אנו מאמינם שזה אומר משהו עלינו שאנחנו כישלון, שאין לנו כישורים חברתיים ובעיר שאנחנו לא ראויים להיות אהובים. אבל האמונה הזו אינה נכונה בדידות היא תחושה בדיוק כמו כאב ואינה אומרת כלום עלינו להיפך עצם השיתוף שלה הוא פעולה של אהבה עצמית
למה זה כל כך כואכ?
הבדידות כל כך כואבת כי המשמעות הפרהיסטורית שלה. היא מוות. כשהאדם היה צייד לקט לקבל דחיה ולהישאר מחוץ לשבט המשמעות היתה שיש סיכוי גדול שלא תשרוד לבד.לכן המיינד משדר כאב חזק כדי שנעשה הכל להמנע מזה
מה ההשפעה של הבדידות עלינו?
קודם כל ברמה הגופנית יש השפעה קשה ותוחלת החיים של אנשים בודדים נמוכה משמעותית. איכות השינה גרועה כי אדם לא מרגיש בטוח (הוא מחוץ לשבט ולכאורה חשוף להתקפות) אבל מה שחשוב להבין הוא שבדידות מייצרת יותר בדידות. האדם הבודד מפרש תגובות של אחרים מיד כדחיה. הוא תוקפני יותר ונוטה להסגר מיד כשחש לא בנוח ולא נשאר ומתעמת. הצורך שלו בקרבה כה גדול שהוא בא לקחת ולא לתת. הוא לא קשוב ולא אמפתי לאחר וכמובן זה מייצר דחיה מהאחר ורק מוכיח את האמונה שלו שהוא דחוי ולא ראוי לקרבה.
שישה דברים שאפשר לעשות כשמרגישים בדידות
1. מכירים בהרגשה ונותנים לה מקום להיות.
יושבים קצת עם הבדידות מסתכלים למפלצת בעיניים, מבינים שזו רק מחשבה שמייצרת רגש. זה מה שאנו מתרגלים במיינדפולנס (כל שני ברביעי 20:15)
2. משתפים עם אחרים כי זו רק הרגשה.
4. יוצרים קשר קרוב עם אנשים
קודם כל מבינים שאנו נוטים לפרש הכל כדחיה ולכן משתדלים לא לברוח נשארים ומדברים גם כשקשה. פחות מתרכזים בעצמנו ומנסים לשים את עצמנו במקומו של האחר ולפעול מאמפתיה.
5. מתחברים למשהו גדול מאיתנו.
מתנדבים בארגון עזרה או משתתפים בפעילות שלא למטרת רווח.
6. מתחברים למעגלים חברתיים תומכים
והכי חשוב אתם לא לבד. לכולם יש רגעים של בדידות במיחד בחברה בה אנו חיים, גם לאנשים שבזוגיות. הדרך היא לא לפרש את זה מתוך העבר או ההתניה או האמונות המוטעות שזה אומר משהו עלינו כי אתם ראוים לאהבה בדיוק ֿכמו שאתם.
צפו בסרטון על להתמודד עם בדידות
בדידות מול לבדות
במקום בו הלבד לא מוערך הבדידות גדולה. התרבות שלנו אינה מכבדת את הלבד. היא שמה על נס את הזוגיות. ומי שלא שם מרגיש בושה ואשמה. מי ששם מתבייש לחשוף את רגעי הבדידות שלו כי זו כביכול הוכחה לכשלון. כשחייתי בפונה בהודו הייתי בקהילה גדולה תומכת. קמתי בחמש והלכתי למדיטצית בוקר עם המון אנשים . לא דיברנו מילה. אחכ היינו אוכלים ארוחת בוקר . הייתי יושב בשולחן נפרד למרות שהיו חברים טובים בשולחנות אחרים. כי רציתי לבלות את הרגעים האלה עם עצמי. ברגעים של עצבות הייתי יושב בשולחן ובוכה מול כולם. אנשים היו עוברים ולא מנחמים כי לבכות זה לא נחשב שם סבל. אולי היו משאירים ממחטת נייר.
בעיר יותר קשה לייצר קהילה תומכת. המודל הוא זוגיות. והלבד משמעותו סנדוויץ מול הטלוויזיה ופינטוז על החלום הרומנטי. אני כשאני מרגיש לבד בשישי אחהצ אני יורד לשכונה , מחבק כמה אנשים, ומרגיש את האחווה האנושית, אולי גם כותב משהו בפייס. הקשר עם האחרים ולא חשוב מי הם, מקטין מאד את הנפרדות, והחשיפה שלי עושה את היתר.
אדם נולד לבד ומת לבד. לבדות זה הטבע שלנו. אנחנו חונכנו לפרש לבדות כבדידות. כשאנחנו לבד עולה לנו חרדה. חרדה לפגוש את עצמנו בלי המסכות. אנחנו רוצים מישהו לקשקש איתו, מישהו שיגיד לנו שאנחנו יפים, מישהו שיגע בנו. אנחנו רוצים להשתייך לקבוצה . רק שלא נחוש את עצמנו לבד. אבל זה לא באמת מצליח. יחסים שנולדו מתוך הפחד מבדידות אינם מספקים. וגם בתוך הקהל או מוקפים במשפחה אנו חשים בבדידותנו. אנחנו גם מרגישים אשמה ובושה על זה שאנו לבד כי חינכו אותנו שזה לא בסדר, שזה סבל, שזו בדידות.
היופי נמצא בלבדות. זה מה שמגלים בעזרת המדיטציה. צריך להפוך את הכיוון ולהסתכל פנימה, להעז לפגוש את עצמנו, אפילו לכמה רגעים. שם נמצא היופי, שם נמצא האושר. והבסיס הזה מאפשר לייצר יחסים משמעותיים של אהבה עם האחרים. מדיטציה זה לא לשבת ברגליים משוכלות. זה לצפות בעניין בעצמנו ובפילטר שבו אנו רואים את העולם. לא לפחד מלראות את האמת כמה שהיא לא ניראת לנו, לא לשפוט, ולא לשנות. רק להיות עם זה. ואז לרגע יש הבנה עמוקה שזה רק סרט. סרט שבו אני השחקן המפיק והבמאי. והכל לא כזה רציני.