תהייה מי שאתה..

רק תהייה מי שאתה… חלמתי להיות רקדן, לרחף מעל רצפות פרקט לצלילי מוזיקה. אחרי 5 שנים בצבא בגיל 23 הגעתי לאוניברסיטה והתלבטתי מה ללמוד. מגבעת רם צפיתי בערגה באקדמיה למחול ולמוזיקה, אך בחרתי בסוף במה שהרגיש לי בטוח, למדתי מתמטיקה ומחשבים ומצאתי חברה רקדנית. מה עוצר אותנו מלהגשים את הפוטנציאל שלנו? תמיד רציתי להיות כמו האנשים שהם גדולים מהחיים. האנשים האלו נראים לנו כך כי אנחנו לוקחים מעט מאד מרחב להיות עצמנו. כשפתאום מופיע מישהו שלוקח את כל המרחב להיות עצמו, הוא נראה לנו גדול מהחיים. אז איך עושים זאת? איך להיות יותר עצמנו? התחלתי בלשאול את עצמי: מי אני? לא מי אני רוצה להיות, לא מה אני רוצה שיחשבו עלי. אלא: מי אני באמת? הצעד הראשון היה לקלף את השכבה החיצונית של מה שאני מנסה להציג. זה כאב כי זה דרש חוסר שיפוטיות, הייתי חייב לוותר על הרצון לתקן ורק לצפות בעניין, אחרת הסודות ישארו חבויים. כששאלתי את עצמי גיליתי שאני לא אותו אדם חביב ומרצה שחשבתי שאני. מצאתי אלימות, מצאתי אהבה עזה אך גם שנאה עזה לנשים. מצאתי רגישות שלא הכרתי. מקומות שחורים של דכאון עמוק. עצב שלא נגמר. פחד גדול, פחד מקרבה, פחד מאלימות, פחד מהלא ידוע. ההכרה במקומות האלו שחררה אצלי אנרגיה מאד חזקה והתחלתי לקחת יותר מרחב, אך עדיין ההסתכלות שלי על עצמי היתה מאד בהשוואה לאחרים. לפני כמה שנים הייתי בקשיים כלכליים, לא עבדתי ולא הצלחתי לגמור את החודש. אני זוכר את עצמי יושב בקפה התחתית ומרגיש שאין לי זכות להיות שם. כולם עובדים, עסוקים, מצדיקים את עצמם, ורק אני סתם אבוד. נסעתי הביתה על האופנוע, דמעות זלגו לי, וסיננתי לעצמי :" אתה אפס". באותה תקופה העברתי סדנאות בפסטיבלים. עמדתי מול קהל של מאות אנשים ונתתי הופעה. הצחקתי אותם, שלטתי בהם ולקחתי אותם לאן שרציתי. בסוף האירוע הייתי צועד לאוהל מחובק עם משתתפת שמסתכלת עלי בעיניים מעריצות. "אתה גדול" הייתי לוחש לעצמי. להיות יותר מכולם או פחות מכולם, זה אותו דבר. בשני המקרים ההשוואה לאחרים ייצרה את הערך שלי. מהמקום הזה אי אפשר באמת להתקרב לאחר כי אין כאן אהבה עצמית. אין מפגש בגובה העיניים. היום אני משאיר את עצמי מחוץ לאולם כשאני מעביר סדנא. זו לא הופעה שלי. אני בא לתת שרות. אני בא לתת מעצמי כדי שהמשתתפים יקבלו חוויה. אני לא פחות מאחרים ולא יותר מאחרים אני רק אני. הדבר השלישי שנדרש כדי לקחת מרחב מלא הוא למצוא את המקום הפנימי הבלתי משתנה. מה זה אומר? אתמול היה אמור להיות לי דייט מאד מרגש אצלי בבית בתשע בערב. סרט שלם התפתח אצלי בראש והפעיל גם את הרגש. התיישבתי במרפסת בשמונה וצפיתי במחשבות וברגשות. התחברתי לאותה נקודה בלתי משתנה בתוכי. זה המסך עצמו, השמיים עצמם, שם מעל העננים תמיד השמש זורחת ויש שקט. בתשע ורבע התחלתי להבין שהיא לא תגיע. ואכן היא פשוט לא הגיעה וגם לא הודיעה לי כלום. בשעה עשר התיישבתי שוב במרפסת. היה קר והירח החצוי התכסה בשמלה של אובך. עצמתי עיניים. מתחת לענני האכזבה, וההעלבות, מצאתי שוב שמיים נקיים. לא יכולתי שלא לחייך לעצמי. אתה לא המחשבות שלך כי אתה חושב אותם. אתה לא הרגשות שלך כי אתה מרגיש אותם. מציאת המקום הלא משתנה מאפשרת לנו להעז יותר, להיות מוכנים להיכשל ולהתאכזב וכך לקחת יותר

מרחב, ולתת את המתנה שלנו לעולם. אני הבנתי שהמתנה שלי היא לעזור לאנשים להיות עצמם וכך גם להתקרב לאחרים. את המטופלים שלי שבאים כי הם מחפשים אינטימיות, אהבה או זוגיות אני שואל: מי אתם באמת?

שרנו אינטימיות מודעת 😍😎 ליווי אישי לנשים: https://goo.gl/I9NtMT ליווי אישי לגברים: https://goo.gl/GWnhVZ סדנאות שבע דקות בגן עדן: https://goo.gl/4dr5bU